במעבר בין זבולון אורלב ואורי אורבך, פוליטיקאים חברתיים שעסקו בחיזוק רשתות הביטחון לחלשים בחברה, לבין נפתלי בנט, המצליחן מההיי-טק, איש הכלכלה החופשית, התחרותית והגלובלית – השתנה משהו עמוק באתוס המכונן של הציונות הדתית
האסימון ירד לי לפני תשע שנים, אז הגיעה בתי הגדולה לגן חובה ונדרשנו לבחור בית ספר. היו לנו שתי אופציות: בית ספר קטן ותורני, עם עשרים ילדות בלונדיניות בכיתה, שמאוד אהבנו את האופן שבו לימדו בו תורה ועסקו בתפילה. האופציה השנייה הייתה הממ"ד השכונתי: גדול והמוני, לא ממיין ולא מסנן, עם ילדים מקשת רחבה של רקעים דתיים וסוציו-אקונומיים; החינוך הדתי בו, יש להודות, היה די בינוני.
הבחירה הייתה אכזרית: מקום שלומדים בו תורה, אל מול מקום שעושים בו תורה.
מה שטלטל אותי בעיקר הייתה תחושת הבדידות. כמעט אף אחד סביבי לא הבין מה מפריע לי. אינטגרציה? מחויבות לחלשים בחברה? ערבות הדדית? התחושה הייתה שאני מדברת שפה דתית ארכאית, כאילו נתקעתי בבני עקיבא של שנות השמונים. מי בכלל חושב היום באופן הזה? הדתיות המעודכנת מחפשת "מצוינות דתית" אישית, "אווירה תורנית", כלומר – ללמוד עם אנשים כמונו. הדתיות המעודכנת…
