בשעת חירום, כשאנחנו נאבקים על עצם קיומנו, נדמה כי אין מקום לשאלות אתיות, המחייבות זמן מחשבה. אולם דווקא בזמנים כאלה המוסר וההוגנות חייבים להיות חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות, ואולי הם אפילו מה שמאפשרים רפואה טובה ומיטיבה.
שעת חירום מזמנת אתגרים מסובכים מאוד להתנהגותה המוסרית והאתית של חברה. המאבק הוא על עצם הקיום, שהוא התשתית לכל הקומות שמעליו. בשעה שישנה סכנה שההתמוטטות תחסל את יכולתה של החברה להתקיים – קיים צורך אמיתי לעשות את כל מה שניתן כדי שהדבר לא יקרה, שאם לא כן – לא תהיה כל משמעות למה שיתרחש בהמשך. בשל כך, מגויסים כל המשאבים, ללא מעצורים וללא הגבלות, כדי לשחרר את המאבק מכבלים המונעים מעשים רבים, וממשקולות המכבידות על התנועה המהירה.
האתיקה מטבעה היא 'מכשול', לאמור: אתיקה אינה עוסקת בשאלה מה ניתן לעשות, אלא מבוססת על ההכרה העמוקה שעל בני האדם, בעלי צלם א-לוהים, לשאול לא רק מה הם מסוגלים לעשות, אלא גם מה ראוי לעשות ומהי ההתנהגות הראויה במצבים שונים. על כן, כמעט תמיד היא 'מעצבנת', כיוון שהיא מחייבת להתגבר על מכשול נוסף: לא רק על האתגרים הטכנולוגיים המעשיים, כי אם גם על מבחן ההתנהגות…
