מאז השבעה באוקטובר אני עסוק בהקשבה.
שבתי להאזין לחדשות ומהדורות, לא רק כדי להתעדכן במה שקורה (את זה אפשר לצרוך בקלות ברשתות החברתיות), וממש שלא על מנת לשמוע ניתוחים (יש יאמרו חסרי תוחלת) על מצבנו ודרכנו, אלא בעיקר כדי לשמוע יחידים וקבוצות, משפחות שכולות והורים לחטופים, לוחמים ולוחמות, אנשים ונשים מקו החזית ומן העורף, מומחים ופשוטי העם, במטרה לחוש את דופק החיים של החברה הישראלית, להבין היכן היא עומדת ומה מניע אותה, ומתוך כך לנסות להבין כיצד אפשר לקומם אותה מחדש.
ונראה לי שמצאתי משהו. גיליתי איזו מנגינה, ששמעתי אותה שוב ושוב, מכיוונים שונים ובהתייחס לעניינים שונים. והיא היתה משותפת למגזרים וליחידים.
זו מנגינת ההפתעה.
כן, כולנו הופתענו. ולא, אינני מדבר על מכת הפתע שהנחית עלינו חמאס באותו בוקר שבת, וגם לא על מערך המנהור המטורף שמתגלה כעת מתחת לרצועת עזה. אני מתכוון להפתעה שבתוכנו, מעצמנו.
לאחר חודשים ארוכים של שסע עמוק, של חרדות והפחדות, הופתענו לגלות, ובדרך הקשה, שאנחנו בעצם לא כל כך מכירים האחד את השנייה.
ימנים הופתעו לגלות ששמאלנים, מתנגדי הרפורמה המשפטית, מתגייסים בהמוניהם למילואים, וש'אחים…
