שבת אחר הצהריים באמצע שנות השמונים, בסניף גילה, על ספסל פח מלוכלך במקלט של בית הספר "הרוא"ה", הקשבנו בעיניים בורקות למדריך טוביה שהקריא מאמר של קישון על נוער חסר ציניות, שדברים מיושנים כמו תיקון פני החברה, עידוד העלייה וחידוש ההתיישבות מדברים אל ליבו. כך הועבר גם אלינו הנרטיב על הכיפות הסרוגות – ציבור שמתנהג אחרת, חושב אחרת, ומחויב לסטנדרטים אחרים.
דבריו של קישון היו כמים צוננים על נפשם של בנות ובני הציונות הדתית במאבקם ליישב את יהודה שומרון וחבל עזה. בריכוז מאמץ אדיר, במערכה שהתנהלה עשרות בשנים שינה הציבור הדתי את מפת יהודה ושומרון לכדי מציאות בלתי הפיכה, וקבע מציאות חדשה בשטח על אפם ועל חמתם של ישראלים רבים.
באותם ימים הרי גורל לא התמקד השיח הפנים-מגזרי במונחי שמרנות ושפיטות, אלא במונחי ארץ ישראל ובמונחים אחרים שכאילו באו מתקופה קדומה יותר בתולדות הציונות: הגשמה, הקרבה ואהבת המולדת. גם הייתה תודעת מיעוט, מיעוט נרדף לעיתים, אבל מלמעלה ריחפה ממלכתיות – חתירה להגשמת מטרות לאומיות שלא על מנת להשיא רווחים מגזריים – ולפחות מבחינה רטורית – ללא מרירות ותחושות קיפוח. המרירות פעפעה מאחורי…
