אזור תעשייה, צהריים. יום השנה למות אביו, והוא מקבץ מניין מבין פועלי המוסכים והמפעלים הקטנים. עשרה פועלים בבגדי עבודה, פניהם לירושלים, עומדים ברחבה הקטנה שמחוץ למוסך, בין מכוניות יפניות וגרמניות, ותפילתם עולה לשמים יחד עם רחש מכונות בית הדפוס הסמוך, יחד עם תסיסת הבשר על הגריל של המסעדה שממול, יחד עם אוושת יריעות הפלסטיק המופקות חמות ממכונה גלילית שבמפעל שמימין למוסך – וכך הקדיש, הרחש, התסיסה, האוושה ויתר קולות אזור התעשייה מתייצבים לפני הקדוש ברוך הוא ומודיעים לו על קיומם של בני אדם המאמינים שהוא ארך אפיים ורב חסד.
– אדם ברוך, סדר יום, עמ' 61
הגיליון הזה, העוסק בתפילה, נוצר מתוך מצוקה. אינני יודע אם היא מצוקה חדשה, ייחודית לדור הזה, המתאפיין בהסחות דעת בלתי פוסקות ובקושי הולך וגובר לעצור, לכוון את הלב; אולי זו מצוקה קדומה, ותיקה, אינהרנטית לעבודת התפילה. כמתפלל, אני מרגיש את המצוקה הזו כמעט בכל תפילה. ברגעים של גילוי-לב, אני מספר עליה לאנשים הסובבים אותי, וגם הם מתארים, בדרך-כלל, את אותה החוויה – חלקם עוד מחפשים אחר פתרון, אחרים מצביעים ברגליים ונעדרים מבית-הכנסת או מוצאים תחליפים בדמות…
