'א-לוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו'
כך כותב גרשום שלום במכתב לפרנץ רוזנצוויג בשנת 1927. זהו מכתב דחוס ולחוץ, מלא דאגה. שלום מתאר בו סכנה הטמונה בחידוש השפה העברית, ובשימוש בה כשפתה של התרבות העברית המתחדשת. על פי שלום, בעברית טמונים כוחות דתיים שהחילון לא יצליח לנטרל, ונגזר עליהם לשוב ולהתפרץ.
תרבותו של היהודי החדש, אותו יצרה הציונות, אינה דתית, וככזו מעלימה עין מן המימד המשיחי הטמון בשפה העברית, ובתרבות היהודית. שלום מתאר שתי ברירות בהעלמת העין הזאת – גישת הביניים, שאינה נותנת את הדעת למרכיב האפוקליפטי הזה, ושימור מאפייני התרבות והלאום ובראשם השפה, שלא בהקשרם הדתי, תניע, על פי שלום, את הכוחות החבויים הללו אל התפרצות אפוקליפטית נטולת שליטה, או, מתוך רצון להימנע מכך, תוביל לויתור כולל על התרבות היהודית.
יחס מיסטי מעין זה מתייחס לאפוקליפסה כהכרח דטרמיניסטי, באופן תואם לתפיסות משיחיות-מיסטיות (שלום אינו נותן את הדעת במכתבו על אפשרות משיחית אחרת, ריאליסטית). מן הבחינה הזאת הקטע טורד מנוחה במיוחד, בשל שלילת אפשרות ה"נורמליות", או ה"יום-יומיות" כאשר…
