תופעת ההתיישבות של קהילות, גרעינים וקבוצות משימה שיתופיות בישראל, היא חלק מתהליך הפרטה של מוסדות המדינה. בבסיס התהליך קיים הרצון לנער מוסדות מקובעים, ליצור תחרות ולעודד יזמות, אך חוסר מעקב רגולטורי מחזיר אותנו לנקודת המוצא של קיבעון מחודש, תוך הוספת בעיות חדשות. הדרך ליצירת איזון ופיקוח עוברת בשינוי תקנות התמיכה לגרעינים.
לפני מספר שנים הייתי עד מקרוב לפעילותה של עמותה גדולה בתחום הסיוע לבעלי מוגבלויות. אם בעבר המדינה סיפקה את השירות, הרי שעם השנים, כחלק מהרצון להתייעלות, הוא הועבר לעמותות. מאז שקיבלה העמותה את תפקידה זה היא יצרה מונופול בתחום בו היא פועלת, אך תפקדה באופן לא יעיל. כאשר המדינה ביקשה, בצדק, להקטין את תקציב העמותה ולמצוא פתרונות נוספים, הזמינה העמותה אוטובוסים, העלתה עליהם בעלי מוגבלויות ויחד עלו להפגין מול הכנסת. העמותה יצרה קמפיין ציבורי זועק ורגשני שקיבל מיד כותרות בסגנון "המדינה נגד…. (אותם בעלי מוגבלויות)". מיותר לספר שמהר מאוד, בעקבות לחץ של פוליטיקאים פופוליסטים, הוחזר התקציב במלואו ואותה עמותה ממשיכה להתנהל בצורה כושלת עד היום. כאשר בעל מוגבלות אינו מקבל את השירות…
