שרגא בר-און
בחודשים האחרונים מתנהל "הקרב על קדושת המחנה", הכריזו כותרות "בשבע", העיתון הנפוץ ביותר במגזר הדתי. תפיסת הקדושה של הציבור הדתי-לאומי השתנתה עד לבלי הכר מאז "המרד הקדוש" של שח"ל וחבריו לתורה ולעבודה. מה קרה למגזר שייחס קדושה לאהבת הרע והאדם ולערבות הדדית? שראה קדושה במידותיו של הלל הזקן, ושר: "הווי מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"? חלקים גדולים מן הציונות הדתית החליפו רב – הפכו ל"שמותיים", תלמידיו הקפדניים של שמאי. את שירי אהבת הבריות, את "שלי – שלך" החליפו שירי "עוצו עצה ותופר". ומדוע לא נשיר: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", כשגיבורי "המאבק על הקדושה" הם קטינות שמסרבות להזדהות בעת מעצרן וחיילים שנענשים בכליאה בגלל הסירוב ללמוד ממדריכה בקורס, וקל וחומר – להיות פקודיה של אישה?
לצד ההסתייגות הנחרצת מהתנכלות על רקע דתי, מענישה מוגזמת ומשלילת זכויות הפרט מצד זרועות השלטון – אנו, ב"נאמני תורה ועבודה" מאמינים שצריך להעמיד חלופה דתית-הלכתית ל"גיבורים" אלו ולומר בבירור: כל המיישרים קו עם…
