רבים בישראל מבקשים לשנות את יחסי הכוחות בין רשויות השלטון בישראל ואת מערך האיזונים והבלמים ביניהם בדמות הגבלת כוחו של בית המשפט העליון. הניסיון לחולל שינוי כזה באמצעות חקיקה – ״הרפורמה המשפטית״ בפי מקדמיה – כשל; הרשות השופטת הצליחה לסכל את הגבלת כוחה, ואף קבעה תקדימים שהרחיבו אותו (באופן המובהק ביותר בפסילת חוק יסוד). מאז, העימותים בין הרשות השופטת לבין הכנסת והממשלה רק הלכו והחריפו. על רקע הכישלון לשנות את המערכת, מתרבים הקולות הקוראים להיאבק ברשות השופטת באמצעות שבירת המערכת – סירוב לציית לפסקי דין של בג״ץ. מנגד ישנה הקריאה שלפיה מדובר בקו אדום שאין לחצותו בשום פנים, ויש לציית לבג״ץ באופן מוחלט.
אלו גם אלו טועים. ציות לבג״ץ תמיד ובכל מצב, ללא אף חריג, אינו נכון לא כעמדה עקרונית ולא כעמדה מעשית, בפרט לא בתנאים שבהם מתקיימת כיום מדינת ישראל. מאידך, אי־ציות בנקודת הזמן הנוכחית ואל מול פסקי הדין הנוכחיים הוא משגה גמור שיש להתנגד אליו. זאת אבקש לטעון בדברים להלן.
לציית!
אמרה תורה:
״כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך… ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר…