לא ישא גוי: הצעה הלכתית לנשיאת כלי נשק בזמננו / שמואל בן שלום

על אף הצורך לאחוז בנשק בזמני מלחמה, גם בחברה האזרחית, יש לזכור שנשק איננו קדוש ויש להרחיק אותו ככל שניתן מטקסים ומקומות מקודשים. הצעה ל'הלכה ישראלית' שתרגיל אותנו כחברה חפצת חיים להציב את כלי הנשק במקומם הנכון

מסורת עתיקת יומין אסרה על אלימות במקומות קדושים. לכן היו נוהגים רוצחים להתחבא במקדשים – מנהג שהדיו נמצאים בתנ"ך, המצווה להוציאם ולהענישם מחוץ למקדש.[1] איסור רדיקלי יותר נמצא בתורה בפרשת יתרו: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה".[2] אסור לבנות את המזבח מאבנים בהן נגעה חרב, גם אם זו לא שימשה כלל להרוג, מכיוון שחרב היא כלי הרג. רעיון זה הורחב בספרי הנביאים והכתובים: על דוד המלך נאסר לבנות את בית המקדש מכיוון שהרג אנשים רבים במלחמות,[3] ושלמה המלך נמנע מלבנות את בית המקדש באמצעות כלי ברזל.[4]

ספרות חז"ל המשיכה באותו קו. את איסור הנפת ברזל על אבני המזבח פירשה המכילתא:

שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיניף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל.[5]

הנימוק…