את המונח 'ממלכתיות' טבע דוד בן גוריון, והוא סימן בראשית הדרך את ההבנה כי תיתכן מדינה שהזיקה של אזרחיה כלפיה היא שמאחדת אותם ויוצרת זיקה פנימית ביניהם, למרות ובנוסף לקיומן של זיקות אחרות המפרידות ביניהם. אולם ברבות השנים ירדה קרנה של הממלכתיות, ובמקומה עלו שתי תפיסות חלופיות – תפיסת כור ההיתוך המבקשת ליצור זהות אחידה לכל אזרחי המדינה, ומולה תפיסה רב תרבותית המפרקת כל ממד של הזדהות קולקטיבית. אל מול תפיסות אלה, הגיעה העת לשוב לתפיסת ממלכתיות מעודכנת ומותאמת לזמננו, המאפשרת לקחת אחריות על המשותף מבלי לוותר על הזהות של כל קבוצה ושבט
שובה של הממלכתיות
מי שעקב אחרי השיח ברשתות החברתיות סביב חגיגות השבעים למדינה, לא יכול היה לפספס את הקאמבק של המונח 'ממלכתיות': דיונים ארוכים על מידת הממלכתיות של הטקסים השונים; הבחנה בין נאומים פוליטיים אל מול נאומים ממלכתיים; נאומה המפעים של מרים פרץ ובו קריאה לאחווה, לסולידריות חברתית ולהכלת דעות שונות ללא דה־לגיטימציה, שתוייג כממלכתי. אחרי תקופה ארוכה בה לא שמעתי את המונח כמעט בכלל, פתאום הוא היה בכל מקום, בנימה חיובית ואפילו מלאת געגועים.
הדבר בלט לי במיוחד…
