ימים ההולכים ומתארכים מאז האסון שפקד אותנו בחג שמחת תורתנו אני משרת בצוות רפואי בפלוגה מגוונת למדי של פיקוד העורף: דתיים וחילונים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים שהשתחררו מן הצבא הסדיר לפני חודשים ספורים. על אף השוני, כמעט מכל הפיות, וכך גם בכלי התקשורת ובדברי נציגי ציבור רבים, נשמעת מילה אחת שוב ושוב בצורות שונות: נקמה.
אנו מצויים בתהליך הכתיבה המחודש של שלבי ההתמודדות עם מה שהדעת אינה סובלתו, עם מטען של אימה המוכר לרבים ורבות מאתנו רק מסיפורי ההיסטוריה ולא מתוך חוויה כה קרובה ומתועדת. דומה שטבעם של המעשים המחרידים שנעשו לנו בזדון לב, גורם לכך שלאחר או במקביל לשלב קצר של הכחשה (ובמקום שלב הכעס, לפי המשגתה של קובלר-רוס), מתעורר ועולה רגש טבעי ומובן של בקשת נקם.
מבקשים ללמד לקח, למחוק את החמאס, לשטח את עזה; מדברים על שינוי ביחס ל"נזק האגבי" שאותו ניתן לקבל, על כך שהלב הנשבר מסוגל לשאת בהרג חפים מפשע, על כך שיש להעניש את עזה כולה, אשר יש בה "הרבה משתים עשר רבו אדם… ובהמה רבה". ולא רק על עזה מדברים. ערבים בשטחי ישראל נופלים קרבן לפשעי שנאה, ובדידי הווה עובדא שאנשי צוותי רפואה דנים בהימנעות…
