שגית דרעי גדלה בבית של יוצאי מרוקו, שבו המקווה היה נוכח בשיח היומיומי ובחיי הקהילה והמשפחה – בסיוע לאמא בדרכה לטבול, בחגיגת הטבילה הראשונה של הכלה, ובשיחות הנשים בשבת בבוקר. על חוויית מקווה שאין בה קונפליקט – רק תום וגעגוע
שגית דרעי
שגית דרעי, עורכת דין במקצועה ופעילה חברתית, נשואה ואם לשניים. גרה בבית שמש
"אמא שלי אף פעם לא עשתה את זה"
העיסוק המודע שלי במצוות הטבילה ובהבניות החברתיות והתרבותיות הסובבות אותה החל לפני כחמש שנים, כשנטלתי חלק במאבק ציבורי על המקוואות בעיר מגוריי, בית שמש. העירייה ביקשה להעביר את האחריות על כל המקוואות בשכונת רמת בית שמש לידיה של עמותה פרטית הנשלטת על ידי רבני העדה החרדית. ההחלטה גררה התנגדות גדולה בקרב הציבור הדתי לאומי בשכונה, והביאה להקמת ועד פעולה, שבו נטלתי חלק לצד נשים נוספות, רבנים ונציגי ציבור.
במסגרת פעילות זו נחשפתי לשיח נשי טעון, לעומתי ומורכב בנושא המקווה והטבילה. דוברות השיח הזה תיארו את הטבילה כחוויה של קושי והסתרה. הן השתמשו במילים כמו סוד, אנונימיות, לחץ, איסור, בדיקות פולשניות ומסירות נפש. הן תיארו את ההליכה למקווה כמשימה שדורשת מהן תעצומות…
