המלחמה הנוכחית, שמציפה בעוצמה רבה קונפליקטים בין החרדים למדינה, מתגלה כזרז לפריחתה של המנהיגות הרבנית החדשה בציבור החרדי, שדורשת לקחת חלק פעיל במאמציה של החברה הכללית. צהר למנהיגותו של הרב דוד לייבל, מהמובילים המרכזיים את תופעת החרדיות החדשה
בסוף המאה השמונה־עשרה החלה להתפתח באירופה תנועת ההשכלה. היהדות האורתודוקסית הוקיעה אותה והגיבה לה בשני אופנים עיקריים: תגובה אחת המזוהה עם החת"ם סופר, שרווחה בעיקר בהונגריה וגליציה, הייתה ברוח 'חדש אסור מן התורה', ודגלה בהיבדלות, הסתגרות, שמרנות והתנגדות לשינויים. התגובה השנייה, המזוהה עם הרש"ר הירש, שרווחה בעיקר במערב אירופה ומרכזה, דגלה בשיטת 'תורה עם דרך ארץ' ופיתחה את הזרם הניאו־אורתודוקסי. בישראל, ממשיכה הקהילה החרדית את דרכו של החת"ם סופר ומתנהלת כקהילה דתית־שמרנית מתבדלת המתבססת על כמה עקרונות יסוד דתיים וחברתיים. בין השאר היא מתפקדת כחברה הייררכית וסמכותנית אשר בראשה עומדים גדולי הדור, ובני הקהילה נשמעים להם ומצייתים להם מתוקף עקרון 'דעת תורה' ו'אמונת חכמים'.[1]
הציות לגדול הדור מתקיים בחברה החרדית גם בתחומים שאינם הלכתיים: בעניינים אישיים,…
