מסורבי עלייה על ידי מדינת ישראל – על ההעלאה המתעכבת של בני הפלאשמורה לישראל / חמי רמיאל

מסורבי עלייה על ידי מדינת ישראל על ההעלאה המתעכבת של בני הפלאשמורה לישראל. חמי רמיאל לסיפור הזה יכול היה להיות סוף אחר: התלהבות שתסחוף את המדינה, התגייסות כללית למען יהודים הנמצאים במצוקה אמיתית, מאמץ כן להעלותם ארצה. אבל נראה שלא זהו הסוף המסתמן לסיפורם של בני ה'פלאשמורה'[1] (פלאשים = יהודים, מורה=מומרים, מורחקים), אשר כ26,000- איש מהם עדיין מחכים באתיופיה לעלייתם ארצה. מתוכם כ16,000- אנשים נמצאים במחנות באדיס אבבה ובגונדר ומקיימים אורח-חיים קהילתי-יהודי, אך הם עדיין "מסורבי עלייה" מצד מדינת ישראל. עליית יהודי אתיופיה בעשרים השנה האחרונות מקפלת בתוכה לא מעט תובנות, או שמא סמלים, לגבי החברה הישראלית: קיבוץ הנדחים כפעולה ציונית – המזכירה את ימי טרום וראשית המדינה (כולל המעורבות של גורמי ביטחון כדוגמת ה"מוסד"); ההתלהבות, השמחה והקונצנזוס בקרב תושבי ישראל במהלך מבצעי העלייה ובעיקר בארועים חד פעמיים, ומולם היחס האמביוולנטי (שלא נאמר השלילי) לעולים עצמם בתהליך הקליטה הארוך והיומיומי; יחס חשדני מצד הממסד הדתי; יחס הישראלי לזר ממנו בתרבותו ובמראהו. על אף הרושם שנוצר בציבור – רושם שלא משתנה…