״ניהול הסכסוך״. זו הפרדיגמה המובילה את המדיניות הישראלית בזירה המדינית המקומית. בהכללה, ניתן לומר שנהנו ממנה כמעט בכל קצוות הקשת הפוליטית היהודית בישראל. היא אפשרה לימין להמשיך ולהשקיע במפעל ההתנחלויות, והיא אפשרה למרכז-שמאל להניח בצד את הסוגיה הפלסטינית ולהתמקד בהקמת המחנה הליברלי.
תחושת ההתפכחות שישראלים רבים – ואני ביניהם – חווים מאז פרעות ה-7 באוקטובר נוגעת כמעט במישרין בפרדיגמה הזו. אם להמשיך בהכללה שבין ימין לשמאל, אפשר לחלק את ההתפכחות הזו לשתיים: ההתפכחות מצד שמאל, נוגעת למילה ״סכסוך״. מעשי הטבח ורשימת הזוועות ההולכת ומתארכת, שבוצעו על ידי מרצחי חמאס, שותפיהם ותומכיהם, חורגים אל מעבר לסכסוך מדיני פוליטי, ומעלים את ההקשר התיאולוגי שהודחק, וההקשר הבין-לאומי הרחב שכולל את התמיכה של איראן, רוסיה, סין ומדינות אחרות בחמאס ובמחבלים אחרים.
מצד ימין, ההתפכחות נוגעת במילה ״ניהול״. אי אפשר לנהל סכסוך, בטח לא מלחמה שנמשכת כבר למעלה משבעים שנה. תפיסה שמזלזלת באויב, ומניחה שאפשר לתמרן אותן כדי שיתנהג בהתאם לאינטרסים שלנו – היא תפיסה שתתעלם לבסוף מהאיומים המפורשים שלו. בעיקר, מחלחלת התובנה…
