מוטי פרי הוא משורר ומורה לספרות ומחנך בתיכון הישראלי למדעים ואומניות בירושלים
****
בחדרי הפנימייה של הישיבה התיכונית נשמעות נעימות אחרות. אסורות. הן לועזיות – ועל כן הן אסורות. האם בזה כל חטאן? בעשורים האחרונים, כלל החינוך בעולם הציוני-הדתי גם מסר חד-משמעי של הימנעות מוצהרת מ"מוזיקה לועזית". האיסור הזה לא הוביל בהכרח להצלחה חינוכית בניתוק מעולם המוזיקה ה"לועזית", אך יצר בהחלט דיכוטומיה נפשית ביחס לעולם המוזיקה שעל שפתיו שגורה האנגלית. מוטי פרי משחזר את חוויותיו מימי הישיבה התיכונית וישיבת-ההסדר, על הצלילים השונים שהיו בהן, ומנסה להבין: למה נאסרה המוזיקה הלועזית?
במסגרת הדיכוטומיה השחוקה והפשטנית של חלוקת העולם לירושלים (קודש) ולתל-אביב (חול) – ברור שהתחנכתי בירושלים לפחות עד גיל עשרים. התיכון שלי, אחת מ"ספינות הדגל" השוקעות בעשור האחרון, אמנם נכח פיזית בפרדס-חנה, אולם קברניטיו היו בעיקרם תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' הירושלמית או הישיבות הליטאיות. אוריינטציה דומה הייתה גם לישיבת-ההסדר הנעימה שבה למדתי טרום גיוסי – מקום שם לא התקיימה אמנם הנוכחות החרדית בנגלה, ברם השפעתה נכחה גם נכחה באוויר:…
