כשבוחנים את יחס בין האדם הדתי־הלכתי ובין המסורתי, אפשר לחלק אותם לאיש הספר ואיש הסיפור. בעוד שאיש הספר ההלכתי יציב סימני קריאה ויראה את הטקסט כמקור השראה וסמכות, איש הסיפור המסורתי יסתמך על ההיסטוריה המשפחתית והקהילתית.
המִסְפָּר הנעלם
כשהרב קוק ניסח את שלבי הפעולה שלו לקירוב החלוצים בזמנו לתורה ולמצוות, הוא ציין ארבעה שלבים: "כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, וקיום הדת".[i] בבואנו לבחון את הנוסחה הזו למול הציבור המסורתי, היא כמעט מתייתרת. המסורתיים מכבדים את הדת, מתייחסים בחיבה לקיום המצוות ונוהגים כבוד טבעי בבית הכנסת ובזמן הקידוש. המסורתיים אוהבים את הדת, הם נהנים לבנות סוכה ולא יוותרו על השופר בראש השנה. המסורתיים מכירים את הדת, הם שמעו בחייהם לא פעם דרשות רבנים וקראו דבר תורה אחד או שניים. גם את החלק של קיום הדת האדם המסורתי ממלא, לעיתים בהשקעה ניכרת. אם כן, מהי צורת ההתייחסות של המנהיג הרוחני אל הציבור המסורתי באופן שייצור יכולת הזדהות, השפעה ואפילו הפריה הדדית ביניהם? מסתבר שהשאלה הזו היא מורכבת והפתרון שלה חמקמק למדי.
אם נבקש לתאר בצורה פשטנית את החברה הישראלית, בהתאם להגדרה העצמית…
