מתוך ראיית האנינות כפרק זמן לימינלי בין החיים למוות, סבורה ר' מימי פייגלסון שהלוויה היא הפרק האחרון ב'חייו הסוציולוגיים' של האדם, ולפיכך היא 'רכושו' של המת. לא ייתכן אפוא שכל הלוויות נראות זהות, בלי ביטוי לאישיותו הייחודית של הנקבר. מוטל עלינו לתבוע את לוויותינו
את מי קוברים או את מה קוברים?
רוחמה עברה לעולם שכולו טוב (זו הדרך שלי לומר 'מתה'), אחרי שהייתה מחוברת למכונת הנשמה שלושה ימים. היא הייתה בת 19 חודש. היא שינתה את חיי, ואני מתפללת שתשנה גם את חייכם.
את לווייתה ניהלו ארבעה רבנים, בעלי ניסיון חיים מגוון והתנסויות שונות ברבנות, וכן בעלי עולם אמונות ודעות שנפרש לרוחב הספקטרום ההלכתי. ארבעה רבנים לבושים בשחור, עומדים בשורה, כשחקני כדורגל המגנים על שערם. הראשון צעד קדימה, צעד אחד, ופתח: "זו טרגדיה". ואני חושבת לעצמי: האם זה רב קהילה? האם כך מסכמים חייה של פעוטה, כ'טרגדיה'?! השני צעד קדימה, צעד אחד, ואמר: "כשאין לנו מה לומר, אנו פונים לתהילים". ואני חושבת: וכשיש לנו מה לומר איננו פונים לתהילים? ממתי הפך ספר תהילים להיות חבל הצלה לרבנים שאינם יודעים מה לומר? השלישי התנגן במזמור כג, שמא…
