התגובות הפרו-פלסטיניות שנשמעות בעולם אוחזות בגישה הנמנעת מלבחון את "האירוע כשלעצמו" ומנסה להעריך את הטבח שביצע חמאס מתוך הקשרו הרחב. הגם שיש בגישה זו משהו מתוחכם וחיוני בשעת שגרה, היא לוקה בעיוורון מוסרי בשעת הופעתו של מאורע חריג, כפי שקרה כעת
על "אלימותו" של החמאס נשמעו גינויים רפים, בהססנות ובלב כבד, בקמפוסים אוניברסיטאיים גדולים באמריקה ובאירופה, כמו גם בשוּרות רבות של ספסלי פוליטיקה רדיקלית. דובּר שם על "גינוי האלימות משני הצדדים"; על כך שהפוגרום החמאסי הוא בהחלט "שלילי" ו"לא מקובל", כמו כל "הרג" של "אזרחים חפים מפשע"; על "מעגל האלימות הבלתי פוסק" ועל "הטרגדיה האזורית"; ובעיקר על החובה להוביל להפסקת אש מידית כדי להפסיק את "שרשרת המוות האינסופית".
מאוחר יותר החלו הפגנות פרו פלסטיניות מוכרות בעקבות "המתקפות הישראליות על עזה". כאילו לא התרחש טבח נורא שעות ספורות לפני כן בישראל על ידי נציגי אותו "סבל פלסטיני". כאילו ההיסטוריה האנושית לא רשמה ביומנה ימים אחדים לפני כן את אחד הפוגרומים המזעזעים ביותר שהיו בה. כאילו התקיפות הישראליות בעזה לא יכולות להיות אלא פרי נואל של אימפריאליזם רצחני…
