עיון בתפיסת השמיטה של התורה למול תפיסתם של חכמים מציג את המתח שבין הרצוי למצוי, בין החזון לפרוגרמה המעשית. שילוב שתי הגישות הללו מאפשר להציג תמונה מלאה של כלכלה יהודית.
שינויי התפיסה שהתחוללו בדור האחרון בציבור הדתי ביחס לכלכלה הציבורית גלויים וידועים. כמו בעולם המערבי כולו, ישנה תנועה בולטת בציבור הדתי מתפיסות סוציאליסטיות וריכוזיות שאפיינו בעבר את אנשי 'הפועל המזרחי', לעבר גישה קפיטליסטית הדוגלת בכלכלה חופשית וליברלית בהווה.
הדיון בתוך העולם הדתי עוסק מטבעו גם בזיהוי וניתוח העקרונות העולים מן התורה ביחס לכלכלה הראויה, ואותה תנועה משמאל לימין מתגלה גם במסגרת דיון זה. ביחס לשמיטה וליובל, למשל, נטען בעבר לא פעם שמדובר במצוות חברתיות מובהקות שמגולמים בהן יסודות סוציאליסטיים, בעוד בדור האחרון ניתן לשמוע בבירור את הקביעה שאלו מצוות שבין אדם למקום שהרכיב החברתי שבהן שולי או נעדר לחלוטין.
ניתן הרושם שהתורה מכירה ברף התובעני שמעמידה השמיטה – הן שמיטת הקרקעות והן שמיטת הכספים – ומרגישה צורך לחזק את הנחיותיה.
במאמר זה אני מבקש להצביע בקצרה על כמה יסודות במצוות השמיטה בכדי לשוב ולהציע מבט עקרוני…
