שלטון הרוב נתפס עד היום כגישה הפוליטית הטובה ביותר לניהול המדינה והחברה, אך עיון במקורות ההלכה ממבט רב-תחומי, מלמד על מגבלותיו של מנגנון זה ובעיקר על הדרישה המוחלטת שיש להציב כלפיו – לתת תמיד מקום לקולו של המיעוט
הנחת המוצא של רוב התפיסות הפוליטיות, מאז התגבשותן המוקדמת בערי המדינה של העת העתיקה ועד לעיצובן המחודש בדמוקרטיות הליברליות המודרניות, היא ששלטון הרוב הוא המנגנון הפוליטי, החברתי והמשפטי הסביר וההוגן ביותר לניהול חברה אנושית. הרציונל ברור: בהיעדר אפשרות להסכמה מלאה של כלל הפרטים על כל סוגיה, הכרעת הרוב משקפת את רצונם של המספר הגדול ביותר של אזרחים, ובכך ממזערת את עוגמת הנפש החברתית הכוללת.
ואולם, ההיסטוריה הפוליטית, המשפטית והאינטלקטואלית מוכיחה פעם אחר פעם כי המספרים כשלעצמם אינם ערובה לצדק, לאמת או למוסריות. לא פעם, הכרעת הרוב אינה אלא ביטוי של עדר מחשבתי, פאניקה מוסרית, או הסכמה מספרית רחבה העלולה לשמש ככלי נשק מסוכן בידי השלטון כדי לדכא את חירותו ואת חייו של היחיד.
הדוגמה המובהקת והמכוננת ביותר לכך בתולדות המערב התרחשה באתונה העתיקה, מולדת הדמוקרטיה הישירה. בשנת 399 לפנה"ס…