השירה היוונית הקלאסית מתארת את יחסי הארוס והזִקנה בדרכים שונות – כקללה ומכשול, כמתח בין הרצון לאהוב ויכולת המימוש וכמנוע להנאה בטרם יפסקו החיים, אך לבסוף גורלה של הזִקנה בעייתי ובלתי נמנע. האם ישנה דרך נוספת לתפוס את הזִקנה, דרך בה נוכל אנחנו להיות לבית לאלה שאנו חייבים להם?
כל זקן מופלג מייצג חיים ארוכים בעבור בני זמנו. ככל שהשתפרה איכות חיי האדם התארכו גם ימיו, אבל הזִקנה, המאופיינת בשקיעת הגוף, לא בטלה אף פעם. היא אולי נדחית, מתארכת או נעשית קלה יותר, אבל שקיעת הגוף ותפקודיו עודם מהווים נטל על האדם כפרט, ומגזר הולך וגדל הדורש התייחסות גוברת מצד החברה. לכולנו כמעט צפוי סוג כזה או אחר של זִקנה, בעבור רובנו היא תהיה נתח נכבד מחיינו.
הזִקנה, כתופעה אנושית בעלת השפעה מכרעת על חייו של האדם, זוכה להתייחסות נרחבת בספרות ובפילוסופיה. ההתייחסות אליה נעה מסלידה, דרך אדישות וכלה בהערכה. המפגש בין זִקנה לארוס, יצר מתח מימיה הראשונים של המחשבה המערבית ונראה כי תופעות יסוד אלו נתפסו כמכילות סתירות באופן מובהק. אילו דגמים של התייחסות קיימים בספרות המערב להתנגשות בין התופעות הללו? האם בספרות זו ישנו…
