חינוך למורכבות ול"אמת כפולה"
אפי חמיאל
בעקבות המאמר "הציונות הדתית כדתיות חילונית – בנייה מחדש" מאת משה מאיר, דעות 36, אדר א' תשס"ח
קראתי בהנאה רבה את מאמרו המרתק של ד"ר משה מאיר ב"דעות" האחרון על ה"דתיות החילונית", ואני מסכים איתו עקרונית.
אם קריאתי נכונה, מאיר מבקש לשנות את המקובל עד היום בין שומרי תורה ומצוות לגבי היחס לעולם התרבות החילוני. לא עוד יחס של ניכור של החרד"לים והחרדים, ולא עוד יחס של מידור שנוקטים הציונים הדתיים, או הדתיים המודרניים. הראשונים מפסידים את התכנים שבעולם הכללי החילוני, והאחרונים נמצאים כל העת בפיצול אישיות, או שכל אחד מהעולמות שלהם נמצא חסר, וכך הם מוותרים על מלאות. מאיר מציע את הדתיות החילונית במשמעות של לחיות באופן מלא בשני העולמות גם יחד, וכך ליצור אישיות דיאלקטית הגדולה משני חלקיה.
ברצוני רק לערער על קביעתו כי "הטיפוס הדתי-חילוני, שהוא החסיד הפילוסוף, החובק את היצירה הדתית ואת היצירה החילונית בכל מלאותן ולא נרתע מפני הסתירות שבהן ובו – הוא דמות חדשה שטרם הוכרה בנוף האנושי". לדעתו דמות זו הופיעה רק עתה לאחר האכזבה שחוות האידאולוגיות הקיימות שחלומן אינו מתגשם.
