יש רגעים שבהם שיער הוא רק שיער. אבל בחייה של אישה דתייה כמעט אף פעם לא מדובר רק בשיער. השיער הוא הלכה והוא תרבות. הוא אינטימיות והוא הצהרה ציבורית. הוא שייכות והוא גם גבול. ולפעמים הוא המקום שבו הגוף הנשי הופך לשדה שעליו נכתבים מאבקי זהות של קהילה שלמה.
בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב אל השאלה מדוע שיער הראש הנשי מצליח לעורר עוצמות רגשיות כה גדולות – חרדה, משיכה, שיפוט, הערצה, כעס, שייכות ולעיתים גם הדרה. נדמה כי בחברה הדתית־לאומית, יותר מאשר כמעט בכל מרחב אחר, שיער הראש הפך לסמן זהות רב־עוצמה שמספר לסביבה לא רק אם האישה נשואה, אלא גם לאיזה עולם רוחני, פוליטי ומעמדי היא שייכת.
די להסתכל סביב בבית הכנסת, באולפנה, בכנס קהילתי, או אפילו בתחנת הרכבת של מודיעין במוצאי שבת. המטפחת הקשורה בפשטות ״ירושלמית״, כיסוי הראש המוקפד של עולם הישיבות הגבוהות, הפאה האלגנטית בנוסח אמריקאי, סרט הבד הדק של ״כיסוי חלקי״, כובע הברט, או ה״בובו״ הגבוה והנוכח – כולם יוצרים שפה חברתית שלמה.
עוד לפני שאישה פותחת את פיה, המרחב כבר ״קורא״ אותה. במובן הזה שיער הראש הנשי אינו רק סוגיה הלכתית אלא טקסט…