צבעונים ששתלתי בתחילת טבת פורחים אצלנו בחצר. אתמול הפקדתי צוואה במשרד המשפטים. ביום שני בשתיים ורבע עמדתי מול הכנסת בתחושה של טרום חורבן, וקצת לפני ארבע מיהרתי בחזרה למשרד, לקראת פגישה שבועית. הפגישה בוטלה. סימונה קראה לי שלשום בלילה ואמרה שהיא לא רוצה שמפלצת הבלה-בלה-בלה תטרוף אותה. "מפלצת המה?" שאלתי, "תוציאי את המוצץ, אני לא מבין כלום."
היא התלבטה לרגע.
"לך לישון אבא," ונרדמה.
…כל זה מתיש מאד. הכל קורה בבת אחת ובמקביל, אמיתי ומדומיין, ואיך אפשר לשאת את זה. את המפלצת והמוצץ; את התובנה המעיקה שאין לי עתיד בירושלים עם כמה שטוב לי בשכונה, עם חברים, בבית הכנסת. בנסיעה חזרה מתל אביב דיברנו על דמנציה: האימה שבלאבד את בן הזוג שלך לאט. כשאין אפילו במי לבטוח כי העוגן של חייך מתעתע, שם ולא שם. כל הסופים רעים וכולם מחכים עכשיו. אחר כך דיברנו על חופשה בקיץ. לפעמים אני מרגיש כמו הארי פוטר בעולם של מוגלגים, תוהה מה אמיתי ומה פנטסטי; אבל שני הדברים מתקיימים כל הזמן במקביל.
"יממה" – ספר השירים החדש של של רוני אלדד – עוסק במה שהוא חמקמק מכל: ההווה. סופרפוזיציה מחרידה ומופרעת בין לידה ומוות, עתיד ועבר.…
