בשנותיו הראשונות של "בצלאל", היווה בית המקדש מקור להשראה ויצירה בקרב מורי ומייסדי בית הספר. ביצירתם הם ביטאו את הזיקה למקדש וביקשו לשנות את משמעותו הדתית-המסורתית, ולהעניק לו פירוש תרבותי-לאומי.
"האמנות היתה לי למקדש והאמנים לכהניו. ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקדש לפני האמנות הקדושה ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. מלאכת מחשבת היתה לי שפת הנשמה, לשון המובנת לכל בעל נפש יהיה מאיזו אומה שהיא. ואני חפצתי שאמנותי תהא לאנושיות כלה, שתביא שמחה בלב הכל חפצתי".[1]
את הדברים האלה כתב בוריס (שלמה זלמן דב-ברוך) שץ, מייסדו ומנהלו של בית המדרש לאמנות בצלאל, בראש השנה תרפ"ח (1928) בעלון שיצא לציון עשרים שנה למוסד. שץ עצמו נפטר ארבע שנים בלבד לאחר מכן, אך חזונו בדבר הקשר הרוחני של האמנות לקדושה המשיך להדהד בקרב אנשי בצלאל, גם לאחר לכתו. תפיסתו את האמן ככהן ואת בצלאל כבית מקדש היתה משמעותית לא רק עבורו: היא באה לידי ביטוי ברבים מכתביו, כמו גם בעבודות של אמני בצלאל בני תקופתו.
לאורך ההיסטוריה, בית המקדש היהודי יוצג באינספור יצירות אמנות: שחזורים של מקדש…
