התורה, בעיקר כפי שהנחילו אותה חז"ל, היא טקסט שהכול בו: היא אינה בוחלת בסעיף מסעיפי החיים והחברה, היא מתעקשת לומר שהדברים שזורים זה בזה – הלכה ואגדה, משפט ומיתוס, חברה ויחיד, גבוה ונמוך, ותורה היא וללמוד אנו צריכים. יתרה מכך: היא מזמינה את לומדיה למהלך של שותפות: ממש כמו כיסא אליהו המופיע בבית הכנסת ומזמין את הנביא הגדול להשתתף בשמחה, כנביא וכאחד האדם גם יחד
הטקסט לובש בגדי קבצן
לפני כשנה, עת הנחתי ראש על הכר, נדדו מחשבותיי, דבר שאינו משגרת יומי. בימים שלאחר מכן ניסיתי במשך זמן מה לפענח את כוונת הדברים, כיוון שכל שעלה בראשי באותו לילה סגריר היה: "זקוק אתה לבבא קמא". הזמן חלף והמחשבה נותרה מחשבה, אך הרושם נותר. מה צופנת אותה בבא קמא שנפשי חשקה בה – מסכת למדנית, חקרנית, משפטית? אינני משפטן. מהו אותו לימוד שאליו השתוקקתי? מה הוא אמור למלא, ליצור? מה חיים יש בה שאני מבקש?
ברצוני לדבר על התורה, על לימוד התורה, כפי שניתן ללמוד. על התורה כטקסט מחַיֶה ועל הלימוד כפעולה יוצרת. אינני מדבר כאן על לימוד הלכה למעשה במשמע. דיבור על התורה כטקסט בעל גוון אחד, משפטי נאמר, יהיה קיצוץ בענפי התרבות הזו, שאני…
