מבין שלל המשברים הפוליטיים המטלטלים כיום את החברה הישראלית, ייתכן שאין סוגיה סבוכה יותר משאלת גיוסם של חרדים לצה"ל.
מן העבר האחד ניצבת החברה החרדית, המסרבת להתגייס. מבחינתה, הסוגיה פשוטה לחלוטין: היא אינה עושה אלא את רצון ה'. ה' מצווה על האדם להקדיש את חייו ללימוד תורה, ולימוד תורה הוא המקיים את עם ישראל. לכן, כפיית גיוס אינה רק הפרה של הציווי הא־לוהי, אלא גם ערעור היסוד הרוחני שעליו נשענת מדינת ישראל. ואם סירובם של החרדים להתגייס פוגע ביכולתה של המדינה להגן על עצמה, האחריות לכך בוודאי אינה מוטלת עליהם. הרי, הם אינם עושים אלא את המעשה הנכון והראוי. הם מקיימים מצווה. אם יש מי שנושא באחריות, זו בוודאי המדינה עצמה, שאינה לוקחת בחשבון את רצון ה'.
מן העבר השני ניצב המחנה שתומך בגיוס, המשוכנע באותה מידה בצדקת דרכו. גם מבחינתו התמונה ברורה לחלוטין: הוא פועל בשם השוויון והצדק. הרי, בעוד שהוא מסכן את חייו למען המדינה, החרדים לומדים בבית המדרש. כתוצאה, התגובה הנכונה בעיניו היא פשוט לכפות על החרדים את גיוסם. כל מי שמסרב להתגייס – אחת דתו להיכלא. ואם החרדים יגיבו לכך בהפגנות ובאי־ציות אזרחי…