ייחודה של הציונות הדתית, לעומת הזהות החילונית והחרדית, הוא במורכבותה: הזהות החרדית נשענת על מרכיב זהות בודד, המרכיב הדתי; הזהות החילונית נשענת על מתח בין שני צירי זהות, הלאומי והאוניברסלי. לעומתם, הציונות הדתית מבקשת להישען בו־זמנית על כל השלושה: הדתי, הלאומי, והאוניברסלי; ברוח דבריו של הראי״ה קוק (אורות התחיה, י״ח), על ״שלושת הכוחות״ הקיימים בעם ישראל כולו. לא קל להישען בו־זמנית על שלושה צירי זהות; בעיקר כששניים מהם, הדתי והאוניברסלי, נמצאים במתח הדדי טבעי ומתמיד. מצב זה הופך את הציונות הדתית למחנה המסובך ביותר, התנודתי ביותר, אבל גם המסקרן ובעל הפוטנציאל הגדול ביותר מבין שלושת הזרמים.
זו אחת הסיבות שבגללן לא כל חלקי הציונות הדתית אכן נענים לאידיאל החוט המשולש. הזהות החרד״לית, למשל, מבוססת בדיוק על הרתיעה מהמרכיב האוניברסלי, ומבחינתה די בציר הכפול של דתיות ולאומיות. גם חלקים אחרים בציונות הדתית, בעיקר באגפים הבורגניים שלה, אמנם מאמצים בפועל סממני זהות מערביים, אבל נרתעים מהגדרתם כאידיאל וכערך, ודאי לא ברמה מקבילה לדתיות והלאומיות. למעשה, רק המגדירים עצמם כ״ציונות דתית ליברלית״ אכן…